<h1>ספר החינוך מצוה קמ"ח</h1>
<h2>דף ס.</h2>
שלא לאכול דם בהמה חיה ועוף, שנאמר [ויקרא ז'] וכל דם לא תאכלו, ונאמר במקום אחר, לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה. ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה. כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות באזהרת טרפה וחלב, ואיפשר לומר בדם עוד כי מלבד רוב מזגו שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף אותו הדבר שבהן שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית, גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בטעם הדם כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עובי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה, וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני, אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [כריתות כ"א ע"א] שדם דגים וחגבים שקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מותרין, שמותר לאכול דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא ניכר לכל שהוא דם דגים, וכמו שאמרו בגמרא [שם ע"ב] שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור לפי שהוא כחלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא. ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו דם שבין השינים מוצצו ובלעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת. וכן דם ביצים מותר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות, וכדמשמע בפשטא דבריתא בכריתות [כ"א ע"א]. זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שרקמה וסמכו הדבר לקרא [ויקרא י"א] דשרץ השורץ, ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום, אבל כל שאין בו ספק רקום לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסור כל הביצה. והדם האסור מן התורה יש שאיסורו בכרת ויש ממנו בלאו, דם הנפש הוא בכרת שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם נפש, שנאמר [ויקרא י"ז] כי נפש הבשר בדם הוא, ומה שאינו דם הנפש אלא דם האיברים אין איסורו אלא בלאו שעליו נאמר סתם [ויקרא ז'] וכל דם לא תאכלו. ולפיכך ביארו זכרונם לברכה [כריתות כ"ב ע"א] ואמרו שחייבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ודם הקזה כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חייבין עליו. ודוקא מקלח, להוציא השותת בתחלת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חייבין עליו כרת. וכן דם התמצית, כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע, וכן דם האיברים כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה אין חייבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית. דם הבלוע בשאר הבשר שנקרא גם כן דם האיברים, כל זמן שלא פירש מותר לאכול הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו כל זמן שלא פירש מן הבשר, ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאוכל בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה שלא יהיה על פניו דם בעין, אבל כל זמן שפירש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ חייבין עליו בלאו כמו בדם האיברים שמנינו למעלה שהן בלאו.
ולפיכך הרוצה לאכול בשר מבושל בקדירה חייבוהו חכמים להוציא ממנו הדם שיהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבשול, ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע וכחו רב לכנס בבשר, ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כח בו להוציא הדם מתוך העובי, וכן הדבר ידוע ומנוסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשיעור שנתנו חכמים למליחה ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום. ואחר שהדבר כן בברור ונראה לעין, מותר לתת כל בשר שנמלח כשיעורו בקדרה בין שיהיו המים רותחין או פושרין וצוננין, לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשיעור לכל דבר כאלו נתמצה ממנו כל דם האסור בו. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם אין לו תורת דם אלא כמיחל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא [חולין קי"ב ע"א] רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו. ויש בבהמה קצת איברים של ריבוי דם שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכח האש טרם שיבשלום בקדרה ולא רצו לסמוך בהם במליחה לבד, והם המוח והכבד, צולין אותן מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלן בפני עצמן או עם בשר אחר, ומנהגן של ישראל תורה היא. עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מותר, ובלבד שלא יכוין אדם לעשות כן לכתחלה כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באיסורין אוסרין הכל עליו כמו בתחלה, ואני קורא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש.
וסדר מליחה כך היא, מדיח הבשר יפה מדם שעליו, ואחר כך מניח עליו מלח בינוני, לא עבה ביותר, כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר כדי שלא ידבק בו יותר מדאי, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואפילו לבשר שור עבה די בכך. ואחר שיעמוד במלחו שיעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה, או בכלי מנוקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלש או יותר עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהא הבשר במלחו יותר מן השיעור הראוי למליחה אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מיחל הבשר, והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלוט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלוע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצוני לומר כל זמן שלא יפלוט הבשר שום דבר לא דם ולא ציר. וכמה יהיה שיהוי זה שנחזיק הבשר שיפלוט עדין ציר, אמרו הרבנים שהוא י"ב שעות. נשתהא יותר מכאן במלחו אסור לאכלו עד שיקלוף פני הבשר כלו, ומיהו בקליפה סגי, לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאיסור הנוגע בצלי קיימא לן דסגי קליפה, בשאין שם איסור מפעפע, ודם אינו מפעפע. ואם לא רצה לקלף הבשר מותר לאוכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כח האש חזק מן המלח להוציאו, ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי מותר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדרה, כמו שאמרנו. ויתר רובי דיני מליחה כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהן מה דין, והמלח עצמו שמלחו בה מה דינה, ויתר רובי פרטי המליחה מבוארים בחולין פרק כל הבשר, ובפרק חמישי מכריתות יתבאר גם כן דיני הדם וחלוקי דם הנפש ודם האיברים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, ואם אכל כזית מדם האיברים במזיד לוקה, בשוגג פטור.
